החלטה בתיק עע"ם 10799/04

מבוא

1.        זוהי בקשה למתן סעד זמני עד למתן פסק דין בערעור מנהלי שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופט א' אברהם), שניתן בעת"מ 1131/04, מיום 14.11.04, בו נדחתה תביעתה למתן צו שיורה על עיכוב פעולות הגביה בהן פתחה נגדה המשיבה.

רקע עובדתי

2.        המשיבה החלה בפעולות גביה נגד העותרת בגין אי-תשלום חוב ארנונה. המבקשת  הסבירה את סירובה לשלם את מלוא החוב באי נכונותו. לטענתה, עם פתיחת עסקה בסוף שנת 2001, נהגה המשיבה במשך כחצי שנה לחייבה על פי תעריף של "בתי עסק, חנויות, מכולות וכו'", ורק לאחר מכן שינתה את עמדתה והחילה עליה את הסיווג של "בתי כולבו ורשתות שיווק". לשינוי זה השלכה מעשית, הואיל ובעוד שהתעריף של "בתי עסק" הינו  63.87 ש"ח למ"ר לשנה, הרי שהתעריף לבתי כולבו הינו 156 ש"ח למ"ר לשנה. נטען, כי חיוב זה של המבקשת בארנונה, על פי חוק עזר שתוקן על ידי המשיבה מבלי שניתן לדבר אישור כדין משר הפנים, אינו חוקי. לפיכך, פנתה המבקשת לבית משפט קמא וביקשה כי יינתן צו לעיכוב פעולות הגביה נגדה, וזאת עד לבירורו של ערר אותו הגישה באשר לנכונות חוב הארנונה.

3.        ביום 14.11.04 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופט א' אברהם) את העתירה. נקבע, כי משלא הפקידה המבקשת את מלוא סכום החוב, היא לא עמדה בתנאיו של סעיף 323 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ודי בכך כדי שלא לזכותה בסעד. כן נקבע, כי חל שיהוי רב הן בהגשת השגתה של המבקשת והן בהגשת הערר עצמו,  ועל כן קלושים הם סיכוייו של הערר.

4.        על פסק הדין הוגש ערעור, ועמו הוגשה בקשה למתן סעד זמני. בערעורה חזרה המבקשת על טענותיה בדבר חיובה שלא כדין בשיעור תשלום הארנונה. באשר לבקשה למתן סעד זמני, נטען כי לא זו בלבד שסיכויי הערר טובים, אלא שאף מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת, הואיל והמשך ההליכים נגדה יביא לקריסתה, ומאידך, לא ייגרם למשיבה נזק כלשהו ממתן הצו.

           המשיבה מתנגדת לבקשה, וסומכת את טענותיה על כך שזוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שלא קדמה לה בקשה זהה לבית המשפט המחוזי, ומשכך בית משפט זה אינו מוסמך לדון בה.

דיון

5.        הבקשה המונחת בפני היא למתן סעד של צו מניעה זמני מכוח תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לשון התקנה מגבילה את השימוש בה לשני מקרים: האחד, הארכת תוקפה של החלטה שנתנה הערכאה הראשונה על ידי ערכאת הערעור; השני, מתן סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי על ידי בית המשפט של ערעור. צו מניעה אינו נזכר בפרק כ"ח לתקנות, אולם, "ההלכה הפסוקה הרחיבה זה מכבר את היקף התחולה של התקנה מעבר לגבולותיה הלשוניים" (ע"א 2398/97 אייל דלק קטין ו- 3 אח' נ' אייל אבנר, נא(5) 608, 613), ומכאן שאין כל מניעה למתן הצו על ידי ערכאת הערעור. ברם, "סמכות לחוד והתנאים להפעלת הסמכות לחוד" (שם, בעמוד 613), והלכה היא שערכאת הערעור לא תיעתר בנקל לבקשה למתן סעד זמני, אלא אם שוכנעה כי נטענו בפניה "טעמים מיוחדים" המצדיקים זאת. טעמים מיוחדים מסוג זה מתקיימים מקום בו מוכח כי סיכויי ההצלחה בערעור טובים, וכי צפוי נזק בלתי הפיך אם לא יינתן הצו.

6.        לאחר שבחנתי את הבקשה שבפני ואת התגובות לה, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, לא מצאתי כי הוכחה עילה למתן הצו המבוקש. לא נעלמה מעיני העובדה שבתשובתה לא ציינה המשיבה טענות שהן ממין העניין, אולם, מאידך, טענת המבקשת בדבר הנזקים הצפויים לה אם הסעד המבוקש לא יינתן לה, נטענה באופן כללי וחסר פירוט. נראה כי עיקר הנזק ממנו חוששת המבקשת הנו נזקי כספי, והרי המשיבה היא רשות מקומית אשר חזקה עליה כי תמלא אחר פסק הדין שיינתן בערעור, ואף תפצה את המבקשת על נזקיה, אם אכן ייגרמו כאלה (ע"א 4090/04 דבורה סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל, טרם פורסם).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, י"ד בטבת תשס"ה (26.12.2004).

                                                                                                   ש ו פ ט     

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: